לפני הקמתה כבירת תאילנד, האזור בו שוכנת בנגקוק היום היה כפר דייגים קטן על גדות נהר צ'או פראיה. בנגקוק התחילה כתחנה קטנה בסחר בין סיאם (תאילנד) למדינות שכנות. בשנת 1782, המלך ראמה הראשון (Phra Phutthayotfa Chulalok) בחר באתר זה להקים את עיר הבירה החדשה של ממלכת סיאם, לאחר שהבירה הקודמת, את צ'אי (Thonburi), לא עמדה בדרישות הביטחוניות והפוליטיות של המדינה.
מאז הקמתה כבירה, בנגקוק שימשה מרכז שלטוני ודתי חשוב. הארמון המלכותי הוקם כאבן יסוד לממלכה החדשה, והפך למקום מושבו של המלך ושל משפחת המלוכה. לצד הארמון נבנו מקדשים חשובים, בהם וואט פרא קאו (Wat Phra Kaew) – מקדש בודהה האמרלד, שנחשב למוקד רוחני מרכזי בתאילנד.
בתקופת המאה ה-19, בנגקוק עברה שינויים משמעותיים בעקבות שינויים פוליטיים וחברתיים. תחת שלטונו של המלך ראמה הרביעי והחמישי, הוחדרו אלמנטים מודרניים בעיר, כגון מערכת חינוך, תחבורה ציבורית ושירותי בריאות. בנגקוק הייתה מוקד להתרחבות תרבותית וכלכלית, אך שמרה על אופייה הייחודי עם קהילות אתניות מגוונות – סינים, מומבאים, מלזים ועוד, שכולם תרמו לפסיפס התרבותי של העיר.
נהר צ'או פראיה שימש כאמצעי תחבורה מרכזי, וקישר בין בנגקוק לערים אחרות ולממלכות סמוכות. בנוסף, היו תעלות מים (קוואליים) שהיו עורקי החיים של העיר, שהעניקו לה את הכינוי "ווניס של המזרח". הכלכלה התבססה בעיקר על סחר חקלאי, דיג, ותעשיות מקומיות כמו ייצור משי וחרסינה.
בנגקוק שמרה על מסורות תאילנדיות עתיקות, הן בדת והן באמנות. המקדשים והטקסים הפגינו השפעות מהבודהיזם תרוואדה, דת המדינה, לצד אלמנטים פולקלוריים והיסטוריים שהעיר ספגה במהלך השנים. פסטיבלים דתיים, כמו סונגקרן (ראש השנה התאילנדי) וטט לוי (פסטיבל האור), היו חלק בלתי נפרד מהחיים העירוניים.
בנגקוק לפני עידן התיירות הייתה עיר עם תפקיד מרכזי בהתפתחותה של תאילנד כמדינה מודרנית. היא הייתה מוקד פוליטי, דתי וכלכלי שהשפיע עמוקות על תרבות המדינה, ושימרה במרכזה את המסורת התאילנדית לצד השפעות זרות שנקלטו בה לאורך ההיסטוריה.